תוֹכֶן
-
ענווה
ענווה היא תכונה של להיות צנוע. הגדרות המילון מבליטות את הענווה כהתחשבות עצמית נמוכה ותחושת חוסר ערך. בקונוסיה דתית יכולה ענווה להיות הכרה בעצמי ביחס לאלוהות (כלומר אלוהים) או לאלוהים, והתלבטויות עצמית עם הכניעה לאחר מכן לאלוהות האמורה כחבר באותה דת. מחוץ למונח דתי, ענווה מוגדרת כ"לא מונעת "משחרור מתודעת העצמי, סוג של מזג שאיננו בעל גאווה (או יהירות) ואינו מתמכר לשפל עצמי. ההשקפה המטריאליסטית מאפיינת את הענווה כריסון עצמי שמשחרר את עצמך מההבלים. ענווה היא ביטוי כלפי חוץ של התייחסות פנימית או עצמית מתאימה והיא מנוגדת להשפלה שהיא הטלת, לרוב חיצונית, של בושה על האדם. ענווה עלולה להיות מנוצלת כיכולת לסבול השפלה באמצעות הוקעות עצמית אשר כשלעצמה נשארת מתמקדת בעצמי ולא במיקוד עצמי נמוך. ענווה, בפרשנויות שונות, נראית באופן נרחב כסגולה שבמרכזה עיסוק עצמי נמוך, או חוסר רצון להציב את עצמך, כך שזה במסורות דתיות ופילוסופיות רבות, היא מנוגדת לנרקיסיזם, היבריס וצורות אחרות של גאווה והיא מבנה פנימי אידיאליסטי ונדיר שיש לו צד חיצוני.
ענווה (שם עצם)
ענווה; המאפיין של להיות צנוע.
ענווה (שם עצם)
המאפיין של להיות צנוע; ענווה באופי ובהתנהגות.
ענווה (שם עצם)
האיכות של להיות צנוע; ענווה; ענישה.
ענווה (שם עצם)
המצב או האיכות של להיות צנוע; חופש מגאווה ומיהירות; שפלות נפש; הערכה צנועה לערך שלהם; תחושה של חוסר ערך של עצמם באמצעות חוסר שלמות וחטא; הימנעות עצמית; ענווה.
ענווה (שם עצם)
מעשה הגשה או נימוס.
ענווה (שם עצם)
מצב היותו צנוע וחסר חשיבות
ענווה (שם עצם)
תחושה צנועה;
"הוא היה מלא ענווה למראה האפיפיור"
ענווה (שם עצם)
נטייה להיות צנועה; חוסר גאווה כוזבת;
"לא כולם רואים בענווה סגולה"
ענווה (שם עצם)
נטייה להיות צנועה; חוסר גאווה כוזבת;
"לא כולם רואים בענווה סגולה"
ענווה (שם עצם)
תחושה צנועה;
"הוא היה מלא ענווה למראה האפיפיור"
